<h1>שבלי הלקט דין בהמה שנשחטה ולא נבדקה סימן כ"ז</h1>
<h2>דף ט.</h2>
מעשה בא לפני ר' יצחק הלוי, ור' יצחק ב"ר יהודה זצ"ל, על אחד ששחט בהמה אחת, ושגג השוחט ולא בדקה, והוציאו את הריאה לחוץ. והורו הם לאיסור והביאו ראיותיהם וטעמיהם. ולפני רבנו בא [מעשה] לידו כמו כן והורה הוא להיתר ושלח כתב ידו לעומת גאוני לותיר האוסרין. ועוד מצאתי, נשאלתי על אחד ששחט טלה והלך לו, ובחזירתו מצא את הריאה לחוץ שלא נבדקה. ולא נודע מי הוציאה, אם ישראל ואם גוי ושאל לחבר ואמר לו בדוק הריאה, אם לא תמצא בו שום ריעותא מותרת מהלכה זו. בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה. נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. כך דעתי נוטה מה שהורה אותו חבר לעצמו הורה, דהאי דקאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר, היינו בטרפיות שאינן בריאה, דלא צריכי למיבדק, כגון דאיתיילדא ביה ריעותא שנפלה מן הגג וצריך לבדוק בחוט השדרה וכנגד בני המעיים, הכתה חולדה על ראשה שצריך לבדוק בקרום של מוח. ובנקיבת הושט והדקין והקיבה ובשאר טרפיות דכי לא משכחת בהו ריעותא ממש לעולם הווין בחזקת היתר. אבל בריאה צריכה בדיקה במקום נפיחה בעודה בבהמה, כדאמרינן [מ"ז ע"ב], קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום דאי סירכא בדופן טרפה. ואמרינן [מ"ח ע"א] כי סירכא שלא במקום רביתא טריפה. והאיך איפשר להורות דבסירכי הריאה נמי הויא בחזקת היתר א"כ לדבריו לא צריך בדיקה בריאה קודם הוצאתה לחוץ. אלא ודאי בסירכי דריאה צריך לבודקה משום דידא דטבחי דממשמשי בה כדמפקי לה, ומנתקי סריכי דקיקי ולא ידיעי. ועוד דהוי אסורא דשכיח ואי לא בדיק הוי ספיקא דאוריתא כדכתיב, בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל ע"כ דבריו.
ואני צדקיה ב"ר אברהם הרופא ינע"ם, מוסיף על תשובת הרב, מה שפסק רבנו שלמה זצ"ל, דפסק פ"ק דחולין [י"ב ע"א] היכא דמיתרמי דמיתפקא הריאה ולא בדק מיתאכלא, דסמכינן אהא, התם משמע דסמכינן ארובא, אי נמי אחרי רבים להטות וסמכינן אדרב הונא דאמר נשחטה הרי היא בחזקת היתר עומדת ואין מפרסמין הדבר.
ועוד מצאתי, מעשה אירע כך, והורה חבר אחד כפסק זה ושאל לרבי יצחק ב"ר יהודה ז"ל, והשיב, כך דעתי נוטה שאותו חבר לעצמו הורה, ושם חילוק בין ספק סירכי, ובין ספק נקובי קרום ופסיקת חוט ונקובי דקים, דחיישינן לקרום שעלה מחמת מכה בריאה, וסירכת דופן, וסירכא שלא במקום רביתא ומשום דידא דטבחא ממשמשא בה כד מפקי לה ומינתקי סירכי דקיקי, ולא ידע ואי לא בדיק הוי ספיקא דאורייתא. והא דאמרינן במסכת ביצה [כ"ה ע"א], כדרך שאמרו הפשט ונתוח בעולה וה"ה לקצבים, ומסיק רמי בר חמא [חולין ל"ג ע"א] אורח ארעא קמ"ל ולאו איסורא קאמר. יש לומר כגון דפתח לבהמה ובדיק בריאה. ומילתיה דרב הונא בשאר טרפות. ודקאמר ר' עקיבא [כ"ה ע"א] כזית מבית טביחתה דבדיק לה לריאה קודם הפשט ונתוח, ומהדר אתנא קמא דאמר צלי ואמר איהו חי. ואפילו לגבי אורח ארעא איכא למיסר מדרמי בר חמא דאמר נטיעה מקטע רגליהון דקצבייא וכו'. וכ"ש בלא בדיקת הריאה. ודכוותה [ל"ג ע"א] הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה כדתניא [סנהדרין ס"ג ע"א] מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה וכו'. מיירי כשבדק. והוי דומיא דתשע חנויות דקתני [חולין צ"ה ע"א] אם אינו יודע מאיזה מהם לקח ספיקו אסור. והלוקח עשר בהמות מן השוק שכיח בינייהו או חדא או תרי טריפות. והלוקח מן השוק כלוקח ממקום קבוע דספקו אסור. אף על גב דבעלי חיים נינהו וניידי אפילו הכי כמקום קבוע דמי דהכי משמע בפרק התערובות בזבחים [ע' ע"ב], דתנן, כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כולן. ומקשינן, ונמשוך חדא מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש. ומתרצינן, נמשוך, הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלמא, דבבעלי חיים שייך קביעות. וההיא [י"ב ע"א] דמי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין, ורבי אמי [ב"מ כ"ד ע"ב] דאשכח פרגיות בין טבריא לצפורי, כיון דקי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כשחוטין לפנינו דמי, והיינו דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו'. אבל גבי בדיקה ספק איסורא לחומרא, דאין רוב מצויין מומחין לבדוק. ועוד, כדאמרינן [מ"ט ע"א] דהיכא דאינקיב ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא, כגון ניקבה הריאה כשמוציאה לחוץ תלינן [בטבחא] וכשרה. הכא נמי תלינן במשמושא ידא דטבחא כיון שהריאה עלולה בסרכות ולא בדקה בעודה בבהמה, ואפילו בהוציאה לחוץ איתנקו סירכי דקיקי ולא ידיע והוי ספיקא דאוריתא.
ועוד מצאתי בהלכות שחיטה של קדמונים, וכתבו בהן פירשו חכמים בתלמוד, י"ח טריפות אין עליך לבדוק עד שיבואו לידך חוץ מן הריאה שבה ע' מיני טריפות והיא הוחזקה שלפעמים אדם שוחט כמה בהמות ומוצא רובן טריפות. אבל בשאר י"ח טריפות אמר רב הונא בחזקת היתר עומדת. וכל שבודק אע"פ שאינו מוצא סירכא צריך להוציא הריאה לחוץ, לבדוק משום יבשה נמוקה ונקובה ומשום דברים אחרים. לפיכך יש לסמוך בדבר דכי הוציא הריאה לחוץ בלא בדיקה הוי ספק איסורא ולחומרא.
תשובת רבנו שלמה זצ"ל. מה אביא ראיות טעמי היתר שבידי לפני מורי, כי הרבה הבאתי ולא הועילו, כי לא קבלתי ממנו שום חילוק בין ספיקי ריאה לשאר ספיקות, כיון דסמכינן ארובא גבי ראשה של עולה, ושבירת עצם של פסח, ואליה תמימה, הכי נמי סמכינן אטרפות היכא דלא אפשר. ואי משום נטיעה מקטע ריגליהון דקצבייא, היכא דלא הוציאו הריאה וטריפות שלה יראה מיד. וסופו לגלות יש לנו להמתין מעט שמא כשיוציאנה לחוץ יראה בה סימני טריפה, וזה שאכל קודם לכן נגלה למפרע שאכל טריפה, אבל היכא דלא איפשר ואין סופה לגלות לא החזיקה רמי בר חמא לספק טריפות מעולם. ולשתי אלה אשר אכתוב לפניו יתן מורינו לב להורות לפני עבדו מקובל אני והלכה רווחת היא, חלב בהמה טריפה אסור, כאותה ששנינו [קט"ז ע"ב] כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, מפני שחלב כנוס לה במעיה, ומה יאמר על זאת אם שעה אחת קודם שחיטה אכלנו את חלבה ולא חששנו לספק סירכי ריאה שלה ואם מפני שנשחטה נאסרה והוחזק בה ספק איסור זאת איני יודע. למדנו מכאן היכא דלא איפשר סמכינן ארובא. ודרמי בר חמא חומרא בעלמא הוא בדבר שסופו להגלות מיד. ולא נחלק שום אדם על רב הונא. ושמעתי שהשיב רבנו, לא איתמר דרב הונא אלא אשאר ספיקי, כגון בא זאב ונטל את בני מעיים. אי אפשר לומר כן, דהא ריעותא דריאה מינה גמרינן דמיבעיא לן, אינקיב ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן, וקבעינן הילכתא תלינן דהא תלינן בזאב. ומה התם דאישתכח ריעותא תלינן משום דממשמא ידא דטבחא לקולא, היכא דהוציאו גוי או ישראל וממשמשא ביה ידיהו דכולהו, אפילו אם נמצאו בה נקבים הרבה יש לנו לתלות במישמשן, ומה לי משמוש בכולה ומה לי משמוש במקצתה, וכל שכן היכא דלא (תלינן) אישתכח ביה ריעותא. ועוד, אם בא זאב ונטל את הריאה לא תלינן בה, מי איתמר בא זאב ונטל את הדקין, בני מעיים איתמר. וריאה בכלל בני מעיים, ומה לי זאב ומה לי אדם.
המורה רבנא ששון, ונדיבי מלכות לותיר הסכימו עמו לדעה אחת, לאסור בהמה שלא נבדקה, או אפילו לא נפחו הריאה, שהרי יש לחוש לאטום בריאה, ופתרי להא מילתא דרב הונא בשאר טרפויות שבגוף הואיל ולא שכיחא לא גזור בהו רבנן, ודייקא נמי דקתני דומיא דבא זאב ונטל את בני מיעיים, אלמא בטרפות של שאר הגוף לא מחזקינן אסורא, אבל בטרפות שבריאה שבכל שעה הן מצויין חוששין להם ומספיקא מחזקינן בהו אסורא.
ובידינו תשובת הגאונים וזה לשון ר', איני משיג על דברי רבותינו אלא כדן לפני רבותי בקרקע, אדשקלו וטרו במילתיה דרב הונא הוה להו למישקל ומטרא בברייתא ומתניתא בפרק טבול יום [זבחים ק"ד ע"א] מודה רבי שאין הפשט ונתוח קודם זריקה והכי נמי אמרינן בתורת כהנים בפרשת בן צאן. מכשיר אני בהכשר ונתוח שהן לאחר הרצאה. ומאחר שלא היו מפשיטין כל שכן שלא היו קורעין את הכרס קודם זריקה, כדאמר בפרק כל כתבי הקודש [שבת קט"ז ע"ב]. ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה, דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. וחכמים אומרים, מפשיטין את כלו, בשלמא וכו', ור' ישמעאל האי כל פעל ה' למענהו מאי עביד ליה, שלא יוציא את האימורין קודם הפשטת העור. ומפרש משום נימין, אלמא דאפילו שבת היו דוחין להפשיט קודם קריעת הכרס, ואפי' הכי היו זורקין את הדם. על כרחך משום דבחזקת היתר עומדת. דאי הווי בדקי אפילו בריאה היכי זרקו לדם. הוה להו למיחש דילמא משתכח טרפה בבני מעיים. והא דאמרינן התם פרק טבול יום [זבחים ק"ד ע"א], נמצאת טרפה בבני מעיים מרצה רבנו שלמה זצ"ל פירש נמצאת טריפה לאחר זריקה, הואיל ולא הוכר פסולו בשעת זריקה, ובסדר תמיד [ל' ע"ב] משמע נמי הכי, שהיתה זריקה קודמת להפשט דהכי נקט לסדריה, שחט השוחט, קבל המקבל, היה מפשיט ויורד עד שהוא מגיע לחזה, אלמא דאפילו בריאה לא היו בודקין, על כרחין אית לן למימר דלא הוה שכיח להו טרפות בריאה טפי מבבני מעיים. והאי דבדקינן אנן משום דשכיח לן, א"כ מה ראיה נוכל להביא מן התלמוד דילמא האי דמקילי משום דלא הוה שכיח להו אנן דשכיחי לן דיש עדר שרובו טרפות מחמת המרעה מסתבר להחמיר טפי. מיהו מן החלב שהביא רבנו שלמה שאין אנו נמנעין חזינן דסמכינן ארובא. ותמה על עצמך על מה סמכו שהתירו, שהרי רבנו תם זצ"ל פסק, דחיישינן למעוטא היכא דחזקה מסייעתו, ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והוה לן למיחש למיעוט טרפות, וליכא למימר בחזקת איסור אבר מן החי עומדת בחזקת טרפה אינה עומדת, א"כ מאי טעמיה דר' אליעזר דאמר לעיל לא בדק טרפה ואסורה באכילה, לימא לנפשיה, בחזקת אבר מן החי עומדת בחזקת טרפה אינה עומדת, מיהו לאו מילתא היא דסתם שחיטה צריכה להוציאה מחזקתה וכיון דאיתרע לה רובא בשחיטתה על כרחך טרפה היא. אבל בחייה אינה בחזקת טרפה ע"כ לשון ר' שכתב בתוספות. ועתה אמר לן רבי, שגם מה שהביא רבנו שלמה זצ"ל מן החלב אינה הוכחה, משום דודאי כל בהמה חולבת עומדת בחזקת כשרות, דהא אמרינן בפרק ג' דבכורות [כ' ע"ב] בשמעתא קמייתא הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות אינן חולבות אלא א"כ יולדות, וכיון דחולבות בידוע שכבר ילדה ויצאה מחזקת טרפות דקיימא לן, טרפה אינה יולדת כדפסקינן לקמן פרק אלו טרפות. ומההיא שעתא קיימא לן בחזקת כשרות. ואהא סמכינן לאכול החלב. והוא הדין אם הוציאו את הריאה ולא נבדקה דמוקמינן לה אחזקה וכשרה הואיל וראינוה חולבת וכל שכן יולדת, אבל בהמה שלא ראינוה חולבת דמספקא לן אי ילדה או לא, ולית לה חזקת כשרות, בזה נראין דברי ר' יצחק ב"ר יהודה. ומה שהביא רבינו יצחק בפרק התערובת [זבחים ע' ע"ב] לאו ראיה היא, דלא שייך קבוע אלא היכא דאסור ודאי קבוע בתוכו. דאי לא תימא הכי, גבי קטן וקטנה נמי הוה לן למימר קבוע, ע"כ דבריו.
<h2>דף יב.</h2>
מעשה בא לפני ר' יצחק הלוי, ור' יצחק ב"ר יהודה זצ"ל, על אחד ששחט בהמה אחת, ושגג השוחט ולא בדקה, והוציאו את הריאה לחוץ. והורו הם לאיסור והביאו ראיותיהם וטעמיהם. ולפני רבנו בא [מעשה] לידו כמו כן והורה הוא להיתר ושלח כתב ידו לעומת גאוני לותיר האוסרין. ועוד מצאתי, נשאלתי על אחד ששחט טלה והלך לו, ובחזירתו מצא את הריאה לחוץ שלא נבדקה. ולא נודע מי הוציאה, אם ישראל ואם גוי ושאל לחבר ואמר לו בדוק הריאה, אם לא תמצא בו שום ריעותא מותרת מהלכה זו. בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה. נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. כך דעתי נוטה מה שהורה אותו חבר לעצמו הורה, דהאי דקאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר, היינו בטרפיות שאינן בריאה, דלא צריכי למיבדק, כגון דאיתיילדא ביה ריעותא שנפלה מן הגג וצריך לבדוק בחוט השדרה וכנגד בני המעיים, הכתה חולדה על ראשה שצריך לבדוק בקרום של מוח. ובנקיבת הושט והדקין והקיבה ובשאר טרפיות דכי לא משכחת בהו ריעותא ממש לעולם הווין בחזקת היתר. אבל בריאה צריכה בדיקה במקום נפיחה בעודה בבהמה, כדאמרינן [מ"ז ע"ב], קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום דאי סירכא בדופן טרפה. ואמרינן [מ"ח ע"א] כי סירכא שלא במקום רביתא טריפה. והאיך איפשר להורות דבסירכי הריאה נמי הויא בחזקת היתר א"כ לדבריו לא צריך בדיקה בריאה קודם הוצאתה לחוץ. אלא ודאי בסירכי דריאה צריך לבודקה משום דידא דטבחי דממשמשי בה כדמפקי לה, ומנתקי סריכי דקיקי ולא ידיעי. ועוד דהוי אסורא דשכיח ואי לא בדיק הוי ספיקא דאוריתא כדכתיב, בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל ע"כ דבריו.
ואני צדקיה ב"ר אברהם הרופא ינע"ם, מוסיף על תשובת הרב, מה שפסק רבנו שלמה זצ"ל, דפסק פ"ק דחולין [י"ב ע"א] היכא דמיתרמי דמיתפקא הריאה ולא בדק מיתאכלא, דסמכינן אהא, התם משמע דסמכינן ארובא, אי נמי אחרי רבים להטות וסמכינן אדרב הונא דאמר נשחטה הרי היא בחזקת היתר עומדת ואין מפרסמין הדבר.
ועוד מצאתי, מעשה אירע כך, והורה חבר אחד כפסק זה ושאל לרבי יצחק ב"ר יהודה ז"ל, והשיב, כך דעתי נוטה שאותו חבר לעצמו הורה, ושם חילוק בין ספק סירכי, ובין ספק נקובי קרום ופסיקת חוט ונקובי דקים, דחיישינן לקרום שעלה מחמת מכה בריאה, וסירכת דופן, וסירכא שלא במקום רביתא ומשום דידא דטבחא ממשמשא בה כד מפקי לה ומינתקי סירכי דקיקי, ולא ידע ואי לא בדיק הוי ספיקא דאורייתא. והא דאמרינן במסכת ביצה [כ"ה ע"א], כדרך שאמרו הפשט ונתוח בעולה וה"ה לקצבים, ומסיק רמי בר חמא [חולין ל"ג ע"א] אורח ארעא קמ"ל ולאו איסורא קאמר. יש לומר כגון דפתח לבהמה ובדיק בריאה. ומילתיה דרב הונא בשאר טרפות. ודקאמר ר' עקיבא [כ"ה ע"א] כזית מבית טביחתה דבדיק לה לריאה קודם הפשט ונתוח, ומהדר אתנא קמא דאמר צלי ואמר איהו חי. ואפילו לגבי אורח ארעא איכא למיסר מדרמי בר חמא דאמר נטיעה מקטע רגליהון דקצבייא וכו'. וכ"ש בלא בדיקת הריאה. ודכוותה [ל"ג ע"א] הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה כדתניא [סנהדרין ס"ג ע"א] מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה וכו'. מיירי כשבדק. והוי דומיא דתשע חנויות דקתני [חולין צ"ה ע"א] אם אינו יודע מאיזה מהם לקח ספיקו אסור. והלוקח עשר בהמות מן השוק שכיח בינייהו או חדא או תרי טריפות. והלוקח מן השוק כלוקח ממקום קבוע דספקו אסור. אף על גב דבעלי חיים נינהו וניידי אפילו הכי כמקום קבוע דמי דהכי משמע בפרק התערובות בזבחים [ע' ע"ב], דתנן, כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כולן. ומקשינן, ונמשוך חדא מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש. ומתרצינן, נמשוך, הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלמא, דבבעלי חיים שייך קביעות. וההיא [י"ב ע"א] דמי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין, ורבי אמי [ב"מ כ"ד ע"ב] דאשכח פרגיות בין טבריא לצפורי, כיון דקי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כשחוטין לפנינו דמי, והיינו דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו'. אבל גבי בדיקה ספק איסורא לחומרא, דאין רוב מצויין מומחין לבדוק. ועוד, כדאמרינן [מ"ט ע"א] דהיכא דאינקיב ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא, כגון ניקבה הריאה כשמוציאה לחוץ תלינן [בטבחא] וכשרה. הכא נמי תלינן במשמושא ידא דטבחא כיון שהריאה עלולה בסרכות ולא בדקה בעודה בבהמה, ואפילו בהוציאה לחוץ איתנקו סירכי דקיקי ולא ידיע והוי ספיקא דאוריתא.
ועוד מצאתי בהלכות שחיטה של קדמונים, וכתבו בהן פירשו חכמים בתלמוד, י"ח טריפות אין עליך לבדוק עד שיבואו לידך חוץ מן הריאה שבה ע' מיני טריפות והיא הוחזקה שלפעמים אדם שוחט כמה בהמות ומוצא רובן טריפות. אבל בשאר י"ח טריפות אמר רב הונא בחזקת היתר עומדת. וכל שבודק אע"פ שאינו מוצא סירכא צריך להוציא הריאה לחוץ, לבדוק משום יבשה נמוקה ונקובה ומשום דברים אחרים. לפיכך יש לסמוך בדבר דכי הוציא הריאה לחוץ בלא בדיקה הוי ספק איסורא ולחומרא.
תשובת רבנו שלמה זצ"ל. מה אביא ראיות טעמי היתר שבידי לפני מורי, כי הרבה הבאתי ולא הועילו, כי לא קבלתי ממנו שום חילוק בין ספיקי ריאה לשאר ספיקות, כיון דסמכינן ארובא גבי ראשה של עולה, ושבירת עצם של פסח, ואליה תמימה, הכי נמי סמכינן אטרפות היכא דלא אפשר. ואי משום נטיעה מקטע ריגליהון דקצבייא, היכא דלא הוציאו הריאה וטריפות שלה יראה מיד. וסופו לגלות יש לנו להמתין מעט שמא כשיוציאנה לחוץ יראה בה סימני טריפה, וזה שאכל קודם לכן נגלה למפרע שאכל טריפה, אבל היכא דלא איפשר ואין סופה לגלות לא החזיקה רמי בר חמא לספק טריפות מעולם. ולשתי אלה אשר אכתוב לפניו יתן מורינו לב להורות לפני עבדו מקובל אני והלכה רווחת היא, חלב בהמה טריפה אסור, כאותה ששנינו [קט"ז ע"ב] כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, מפני שחלב כנוס לה במעיה, ומה יאמר על זאת אם שעה אחת קודם שחיטה אכלנו את חלבה ולא חששנו לספק סירכי ריאה שלה ואם מפני שנשחטה נאסרה והוחזק בה ספק איסור זאת איני יודע. למדנו מכאן היכא דלא איפשר סמכינן ארובא. ודרמי בר חמא חומרא בעלמא הוא בדבר שסופו להגלות מיד. ולא נחלק שום אדם על רב הונא. ושמעתי שהשיב רבנו, לא איתמר דרב הונא אלא אשאר ספיקי, כגון בא זאב ונטל את בני מעיים. אי אפשר לומר כן, דהא ריעותא דריאה מינה גמרינן דמיבעיא לן, אינקיב ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן, וקבעינן הילכתא תלינן דהא תלינן בזאב. ומה התם דאישתכח ריעותא תלינן משום דממשמא ידא דטבחא לקולא, היכא דהוציאו גוי או ישראל וממשמשא ביה ידיהו דכולהו, אפילו אם נמצאו בה נקבים הרבה יש לנו לתלות במישמשן, ומה לי משמוש בכולה ומה לי משמוש במקצתה, וכל שכן היכא דלא (תלינן) אישתכח ביה ריעותא. ועוד, אם בא זאב ונטל את הריאה לא תלינן בה, מי איתמר בא זאב ונטל את הדקין, בני מעיים איתמר. וריאה בכלל בני מעיים, ומה לי זאב ומה לי אדם.
המורה רבנא ששון, ונדיבי מלכות לותיר הסכימו עמו לדעה אחת, לאסור בהמה שלא נבדקה, או אפילו לא נפחו הריאה, שהרי יש לחוש לאטום בריאה, ופתרי להא מילתא דרב הונא בשאר טרפויות שבגוף הואיל ולא שכיחא לא גזור בהו רבנן, ודייקא נמי דקתני דומיא דבא זאב ונטל את בני מיעיים, אלמא בטרפות של שאר הגוף לא מחזקינן אסורא, אבל בטרפות שבריאה שבכל שעה הן מצויין חוששין להם ומספיקא מחזקינן בהו אסורא.
ובידינו תשובת הגאונים וזה לשון ר', איני משיג על דברי רבותינו אלא כדן לפני רבותי בקרקע, אדשקלו וטרו במילתיה דרב הונא הוה להו למישקל ומטרא בברייתא ומתניתא בפרק טבול יום [זבחים ק"ד ע"א] מודה רבי שאין הפשט ונתוח קודם זריקה והכי נמי אמרינן בתורת כהנים בפרשת בן צאן. מכשיר אני בהכשר ונתוח שהן לאחר הרצאה. ומאחר שלא היו מפשיטין כל שכן שלא היו קורעין את הכרס קודם זריקה, כדאמר בפרק כל כתבי הקודש [שבת קט"ז ע"ב]. ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה, דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. וחכמים אומרים, מפשיטין את כלו, בשלמא וכו', ור' ישמעאל האי כל פעל ה' למענהו מאי עביד ליה, שלא יוציא את האימורין קודם הפשטת העור. ומפרש משום נימין, אלמא דאפילו שבת היו דוחין להפשיט קודם קריעת הכרס, ואפי' הכי היו זורקין את הדם. על כרחך משום דבחזקת היתר עומדת. דאי הווי בדקי אפילו בריאה היכי זרקו לדם. הוה להו למיחש דילמא משתכח טרפה בבני מעיים. והא דאמרינן התם פרק טבול יום [זבחים ק"ד ע"א], נמצאת טרפה בבני מעיים מרצה רבנו שלמה זצ"ל פירש נמצאת טריפה לאחר זריקה, הואיל ולא הוכר פסולו בשעת זריקה, ובסדר תמיד [ל' ע"ב] משמע נמי הכי, שהיתה זריקה קודמת להפשט דהכי נקט לסדריה, שחט השוחט, קבל המקבל, היה מפשיט ויורד עד שהוא מגיע לחזה, אלמא דאפילו בריאה לא היו בודקין, על כרחין אית לן למימר דלא הוה שכיח להו טרפות בריאה טפי מבבני מעיים. והאי דבדקינן אנן משום דשכיח לן, א"כ מה ראיה נוכל להביא מן התלמוד דילמא האי דמקילי משום דלא הוה שכיח להו אנן דשכיחי לן דיש עדר שרובו טרפות מחמת המרעה מסתבר להחמיר טפי. מיהו מן החלב שהביא רבנו שלמה שאין אנו נמנעין חזינן דסמכינן ארובא. ותמה על עצמך על מה סמכו שהתירו, שהרי רבנו תם זצ"ל פסק, דחיישינן למעוטא היכא דחזקה מסייעתו, ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והוה לן למיחש למיעוט טרפות, וליכא למימר בחזקת איסור אבר מן החי עומדת בחזקת טרפה אינה עומדת, א"כ מאי טעמיה דר' אליעזר דאמר לעיל לא בדק טרפה ואסורה באכילה, לימא לנפשיה, בחזקת אבר מן החי עומדת בחזקת טרפה אינה עומדת, מיהו לאו מילתא היא דסתם שחיטה צריכה להוציאה מחזקתה וכיון דאיתרע לה רובא בשחיטתה על כרחך טרפה היא. אבל בחייה אינה בחזקת טרפה ע"כ לשון ר' שכתב בתוספות. ועתה אמר לן רבי, שגם מה שהביא רבנו שלמה זצ"ל מן החלב אינה הוכחה, משום דודאי כל בהמה חולבת עומדת בחזקת כשרות, דהא אמרינן בפרק ג' דבכורות [כ' ע"ב] בשמעתא קמייתא הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות אינן חולבות אלא א"כ יולדות, וכיון דחולבות בידוע שכבר ילדה ויצאה מחזקת טרפות דקיימא לן, טרפה אינה יולדת כדפסקינן לקמן פרק אלו טרפות. ומההיא שעתא קיימא לן בחזקת כשרות. ואהא סמכינן לאכול החלב. והוא הדין אם הוציאו את הריאה ולא נבדקה דמוקמינן לה אחזקה וכשרה הואיל וראינוה חולבת וכל שכן יולדת, אבל בהמה שלא ראינוה חולבת דמספקא לן אי ילדה או לא, ולית לה חזקת כשרות, בזה נראין דברי ר' יצחק ב"ר יהודה. ומה שהביא רבינו יצחק בפרק התערובת [זבחים ע' ע"ב] לאו ראיה היא, דלא שייך קבוע אלא היכא דאסור ודאי קבוע בתוכו. דאי לא תימא הכי, גבי קטן וקטנה נמי הוה לן למימר קבוע, ע"כ דבריו.
<h2>דף מב.</h2>
ועוד מצאתי בהלכות שחיטה של קדמונים, וכתבו בהן פירשו חכמים בתלמוד, י"ח טריפות אין עליך לבדוק עד שיבואו לידך חוץ מן הריאה שבה ע' מיני טריפות והיא הוחזקה שלפעמים אדם שוחט כמה בהמות ומוצא רובן טריפות. אבל בשאר י"ח טריפות אמר רב הונא בחזקת היתר עומדת. וכל שבודק אע"פ שאינו מוצא סירכא צריך להוציא הריאה לחוץ, לבדוק משום יבשה נמוקה ונקובה ומשום דברים אחרים. לפיכך יש לסמוך בדבר דכי הוציא הריאה לחוץ בלא בדיקה הוי ספק איסורא ולחומרא.
<h2>דף מט.</h2>
ועוד מצאתי, מעשה אירע כך, והורה חבר אחד כפסק זה ושאל לרבי יצחק ב"ר יהודה ז"ל, והשיב, כך דעתי נוטה שאותו חבר לעצמו הורה, ושם חילוק בין ספק סירכי, ובין ספק נקובי קרום ופסיקת חוט ונקובי דקים, דחיישינן לקרום שעלה מחמת מכה בריאה, וסירכת דופן, וסירכא שלא במקום רביתא ומשום דידא דטבחא ממשמשא בה כד מפקי לה ומינתקי סירכי דקיקי, ולא ידע ואי לא בדיק הוי ספיקא דאורייתא. והא דאמרינן במסכת ביצה [כ"ה ע"א], כדרך שאמרו הפשט ונתוח בעולה וה"ה לקצבים, ומסיק רמי בר חמא [חולין ל"ג ע"א] אורח ארעא קמ"ל ולאו איסורא קאמר. יש לומר כגון דפתח לבהמה ובדיק בריאה. ומילתיה דרב הונא בשאר טרפות. ודקאמר ר' עקיבא [כ"ה ע"א] כזית מבית טביחתה דבדיק לה לריאה קודם הפשט ונתוח, ומהדר אתנא קמא דאמר צלי ואמר איהו חי. ואפילו לגבי אורח ארעא איכא למיסר מדרמי בר חמא דאמר נטיעה מקטע רגליהון דקצבייא וכו'. וכ"ש בלא בדיקת הריאה. ודכוותה [ל"ג ע"א] הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה כדתניא [סנהדרין ס"ג ע"א] מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה וכו'. מיירי כשבדק. והוי דומיא דתשע חנויות דקתני [חולין צ"ה ע"א] אם אינו יודע מאיזה מהם לקח ספיקו אסור. והלוקח עשר בהמות מן השוק שכיח בינייהו או חדא או תרי טריפות. והלוקח מן השוק כלוקח ממקום קבוע דספקו אסור. אף על גב דבעלי חיים נינהו וניידי אפילו הכי כמקום קבוע דמי דהכי משמע בפרק התערובות בזבחים [ע' ע"ב], דתנן, כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כולן. ומקשינן, ונמשוך חדא מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש. ומתרצינן, נמשוך, הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלמא, דבבעלי חיים שייך קביעות. וההיא [י"ב ע"א] דמי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין, ורבי אמי [ב"מ כ"ד ע"ב] דאשכח פרגיות בין טבריא לצפורי, כיון דקי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כשחוטין לפנינו דמי, והיינו דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו'. אבל גבי בדיקה ספק איסורא לחומרא, דאין רוב מצויין מומחין לבדוק. ועוד, כדאמרינן [מ"ט ע"א] דהיכא דאינקיב ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא, כגון ניקבה הריאה כשמוציאה לחוץ תלינן [בטבחא] וכשרה. הכא נמי תלינן במשמושא ידא דטבחא כיון שהריאה עלולה בסרכות ולא בדקה בעודה בבהמה, ואפילו בהוציאה לחוץ איתנקו סירכי דקיקי ולא ידיע והוי ספיקא דאוריתא.
<h2>דף צה.</h2>
ועוד מצאתי, מעשה אירע כך, והורה חבר אחד כפסק זה ושאל לרבי יצחק ב"ר יהודה ז"ל, והשיב, כך דעתי נוטה שאותו חבר לעצמו הורה, ושם חילוק בין ספק סירכי, ובין ספק נקובי קרום ופסיקת חוט ונקובי דקים, דחיישינן לקרום שעלה מחמת מכה בריאה, וסירכת דופן, וסירכא שלא במקום רביתא ומשום דידא דטבחא ממשמשא בה כד מפקי לה ומינתקי סירכי דקיקי, ולא ידע ואי לא בדיק הוי ספיקא דאורייתא. והא דאמרינן במסכת ביצה [כ"ה ע"א], כדרך שאמרו הפשט ונתוח בעולה וה"ה לקצבים, ומסיק רמי בר חמא [חולין ל"ג ע"א] אורח ארעא קמ"ל ולאו איסורא קאמר. יש לומר כגון דפתח לבהמה ובדיק בריאה. ומילתיה דרב הונא בשאר טרפות. ודקאמר ר' עקיבא [כ"ה ע"א] כזית מבית טביחתה דבדיק לה לריאה קודם הפשט ונתוח, ומהדר אתנא קמא דאמר צלי ואמר איהו חי. ואפילו לגבי אורח ארעא איכא למיסר מדרמי בר חמא דאמר נטיעה מקטע רגליהון דקצבייא וכו'. וכ"ש בלא בדיקת הריאה. ודכוותה [ל"ג ע"א] הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה כדתניא [סנהדרין ס"ג ע"א] מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה וכו'. מיירי כשבדק. והוי דומיא דתשע חנויות דקתני [חולין צ"ה ע"א] אם אינו יודע מאיזה מהם לקח ספיקו אסור. והלוקח עשר בהמות מן השוק שכיח בינייהו או חדא או תרי טריפות. והלוקח מן השוק כלוקח ממקום קבוע דספקו אסור. אף על גב דבעלי חיים נינהו וניידי אפילו הכי כמקום קבוע דמי דהכי משמע בפרק התערובות בזבחים [ע' ע"ב], דתנן, כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כולן. ומקשינן, ונמשוך חדא מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש. ומתרצינן, נמשוך, הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלמא, דבבעלי חיים שייך קביעות. וההיא [י"ב ע"א] דמי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין, ורבי אמי [ב"מ כ"ד ע"ב] דאשכח פרגיות בין טבריא לצפורי, כיון דקי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כשחוטין לפנינו דמי, והיינו דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו'. אבל גבי בדיקה ספק איסורא לחומרא, דאין רוב מצויין מומחין לבדוק. ועוד, כדאמרינן [מ"ט ע"א] דהיכא דאינקיב ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא, כגון ניקבה הריאה כשמוציאה לחוץ תלינן [בטבחא] וכשרה. הכא נמי תלינן במשמושא ידא דטבחא כיון שהריאה עלולה בסרכות ולא בדקה בעודה בבהמה, ואפילו בהוציאה לחוץ איתנקו סירכי דקיקי ולא ידיע והוי ספיקא דאוריתא.
